ככלל, חג הרווקות נחגג בדיוק שבוע לפני תחילת הצום. חגיגת ה- Shrovetide מלווה בנסיעה במזחלות מההרים הקפואים, הדלקת מדורות. כמובן, מה ש- Shrovetide יכול להיות ללא אפייה מסורתית של לביבות, שהן סמל לשמש.
שרביטייד נחגג החל מיום שני - יום הפגישה. ביום זה כל האנשים פוגשים את שרובטידי, לובשים בגד לבובה ממולאת, מקימים מגלשות שלג ושרים שירים לפגישה. יש הרבה שירי דלפק, אז כדאי שתבחרו בזה שקרוב יותר לנשמתכם.
מוקדם יותר, ביום ההפוך, החותנים והחותנות היו שולחים את כלתם לביתם כל היום. הבת חויבה לעזור לאב ולאם בעבודות הבית, כי בערב הגיעו החותנים והחותנות לבקר את השדכנים. במהלך תה חם ופנקייק טעים, באווירה רגועה ושקטה, הם דנו באילו ימים אצל קרובי משפחה לבקר, כיצד לבלות את השבוע החגיגי.
יום שלישי נחשב ליום "משחק". המשחקים המהנים מתחילים. מצודות שלג נהדרות מוקמות, בנות נהנות בנדנדות, שרות שירים מצחיקים.
הדבר החשוב ביותר בפלירטוט הוא נושא האהבה. זוגות צעירים רשאים להתנשק בפומבי ביום זה; בחורים רווקים מתחילים לבחור את הכלות שלהם, ובנות בוחנות מקרוב את המאורסים שלהן. לכן, יש מגלשות קרח, שיחות נשלחות לבתים מסוימים, ההורים מכינים פנקייקים כדי שזוגות צעירים שחוגגים את שרביטייד יוכלו להיות ביחד, ליהנות מהלב מתחת לעין ההורה.
ביום השלישי לשרווטידה, החתנים צריכים להגיע לחמות בשביל לביבות. על פי המסורת של חמות, לביבות נחשבות לחגיגה - איזה סוג של לביבות פשוט לא רואים: חלבי, קטן, גדול, עם קוויאר, עם ריבה.
היום הרביעי לשרווייטייד הוא "הילולה", אחד הימים העליזים. הם רוכבים על הדחליל על גלגל, שרים שירים מצחיקים, פזמונים.
יום שישי נחשב בצדק ליום "ערבי חמות". ביום זה החתן מטפל בחמות עם לביבות. מאמינים שככל שהחתן קורץ לחמות, כך יש לה יותר כבוד.
בשבת מתקיימים "כינוסי גיסה". הכלה מגישה מתנות לגיסתה. ביום זה מתקיימת שריפה חגיגית של קרנבל, שנפרדת מהחורף. וכדי לקבל יבול טוב בקיץ, דחלילים מפזרים את האפר על פני השדה.
מפסיק ביום ראשון. מסתיים המקרון, אין עוד הנגאובר. כדי לא לקחת איתם את החורף לאביב, נשרפים הדחלילים האחרונים.
