באופן מסורתי, ביום החתונה הכלה זורקת זר לחברותיה הרווקות. מנהג יפה זה הגיע מימי קדם והיה נוכח בתקופות שונות בתרבויות רבות. מאז ומתמיד התייחסו אחרת לזר הכלה.
זר הכלה הוא סמל חשוב לטקס החתונה. זהו ביטוי בעזרת פרחי כנות ושלמות רגשות החתן כלפי נבחרו. החתן בוחר פרחים לזר החתונה באופן אישי, ומנסה להתאים אותם לא רק לשמלת הכלה ולמראה הכלה, אלא גם להדגיש את כבודה של אהובתו, להדגיש בצורה הרמונית את דמותה. החתן נעזר בדרך כלל בפרחי פרחים מנוסים, ולעיתים הכלה עצמה.
על פי המנהג הקבוע, החתן נותן את זרו לכלה מיד לאחר כופר האישה לעתיד. העובדה שקיבלה ממנו זר לחתונה מאשרת שוב את הסכמתה להתחתן איתו.
במהלך כל הטקס, הזר נמצא בידי הכלה. לאחר תום החופשה היא מפנה את גבה לאורחים הנוכחים ומשליכה אותה לחברותיה הרווקות. על פי השלט, מי שתופס את האובייקט הסמלי הזה צריך להתחתן במהרה. עליה לאחסן את זר החתונה שנתפס עד לחתונה שלה.
למסורת הכלה לתת את זר שלה לחברותיה יש שורשים עמוקים. בימי הביניים באירופה הם בדרך כלל קרעו דש משמלת כלה בתקווה שזה יהפוך לקמע ויעזור לבעליו להתחתן במהירות. לאחר ששמלות הכלה הפכו לתלבושת יקרה ומפנקת, הן החלו להיות מאוחסנות וירושות בקפידה. את הדש החליף בירית רגליים, ובהמשך הפך לזר.
ברוסיה, לאחר החתונה, העבירה הכלה את זר "למזל" לחברותיה הרווקות. לשם כך היא נעשתה בכיסוי עיניים, והבנות, שהובילו ריקוד עגול סביבה, חיכו שהיא תיתן אקראית לכל אחת מהן פרחים.
כיום, זוגות רבים לא רוצים לעשות הרבה מהומה על המסורת הזו. או שהיא צונחת לחלוטין, והכלה שומרת בקפידה על זר החתונה שלה, או שהזוג מזמין זר גיבוי במיוחד עבור חברות לא נשואות. כאן משתמשים במגוון טכניקות וניסיון של פרחי פרחים בכדי להבטיח בטיחות אלמנטרית בעת זריקת זר לחברים: קוצצים קוצים, משתמשים בפרחים אחרים, שזורים חומרים מלאכותיים.
לפעמים הכלה נותנת פרח לחברותיה לאחר החגיגה, אך לרוב זרי החתונה נשמרים כ שריד, מכיוון שזו מתנה מבן הזוג ביום החתונה, תוך שמירה על אהבתו.
אם הפכת לבעלים מאושר של זר כלה, והוא עשוי מפרחים טבעיים, אז ייבש אותו עם הראש למטה במקום חשוך וחם. אחרי שהוא מתייבש, בקשו משאלה לחתונה עתידית משלכם, מצאו לה מקום מבודד והמתינו. הזר המלאכותי יזכיר לכם את החתונה של חברכם, מנהג מעניין ואת הרצון שלכם. ניתן להציב אותו כמו אקיבאנו על ידי בחירת מקום מתאים.
