עוד מימי קדם טקס החתונה היה כמו הצגה תיאטרלית. לא בכדי הופיע הביטוי "לשחק חתונה". אולי מעניין כמו החתונה עצמה היה טקס השידוכים שקדם לה.
מתכונן לשידוכים
בדרך כלל משפחת החתן בחרה שדכנים ראויים ומכובדים ושלחה אותם לדרך. יחד עם זאת, גם אם הכלה גרה בבקתה שכנה, הם הולכים בדרך כל כך בזהירות, כאילו עליהם לנסוע לארצות רחוקות. כל הסימנים שמבשרים על השלמת השידוך המוצלחת נצפו בקפדנות. ראשית, במהלך השהות בביתם של השדכנים גורשו ממנו חתולים וכלבים, הנחשבים לבעלי חיים טמאים. בדממה עמוקה הם התיישבו ליד השולחן, עליו הניחה אם החתן כיכר לחם ומלח - סמלים עתיקים של אושר ושגשוג.
טקס שידוכים מסורתי
כשנכנסו לבית הכלה, השדכנים שמרו גם על מסורות מסוימות. השדכן נאלץ להיכנס לצריף ברגל ימין ולפגוע בסף בעקב, כדי שהכלה לא "תחזור", כלומר, לא סירב לחתן. בבית נאלצו שדכנים לעמוד מתחת ל"מטיצה "- קרן רוחבית שתמכה בתקרה. באופן מסורתי, שידוכים התקיימו במונחים נשגבים, פואטיים. החתן כונה "נסיך" ו"חודש בהיר ", הכלה -" נסיכה "ו"שמש אדומה". לפני שהתחתנה נאלצה הכלה להסתתר מאחורי וילון, לבכות ולהתלונן בפני קרובי משפחה על גורלה העצוב. כל זה נעשה במטרה להונות את "הרוחות הרעות", אשר כשראו כלה מאושרת, עלולות להזיק לה.
אם אבי הכלה היה מסכים לנישואין, הוא היה מביא אותה לחתן ביד. נראה שהילדה לא נרתעה לציית לו, אך לאחר שהחתן הקיף אותה שלוש פעמים והניח אותה לידו, היא הביעה ענווה עם כל הופעתה.
מאז ימי קדם נחשב מעגל לסמל מסורתי לנישואין. טבעות, זרים וכיכרות עגולות הפכו לגלגוליה. בתקופות פגניות, כאות למסקנה של איחוד נישואין, הקיפו את הצעירים סביב עץ. לא בכדי פירוש המילה "אוקרות" עד היום הוא "להתחתן".
לאחר עריכת הסכם הנישואין, השדכנים ואבי הכלה היכו זה את זה על הידיים, והחתן השאיר "פיקדון" - משהו מפריטי לבוש או סכום כסף מסוים. ואז הכלה כוסתה במטפחת, והגנה עליה מפני עין הרע, והגרר נשרף על הגלגל המסתובב שלה, שסימל את המעבר מילדות לנישואין. מאותו הרגע הילדה נחשבה ל"קנוניה ", כעת נאלצה ללבוש צעיף כהה ולהופיע בציבור כמה שפחות.
השידוך של הכלה היה עניין מאוד אחראי וחשוב. נכון, באותה תקופה לא אהדתם ההדדית של צעירים התייצבה, אלא כריתת הסכם רכוש בין משפחותיהם.
